אנחנו בארה״ב הברית!
אוקי, אז למי מכם שאין פייסבוק/אינסט/טוויטר/יונת דואר ישמע כאן לראשונה שהכפרה ואני הגענו לפני שבועיים וחצי לפורטלנד אשר במדינת מיין לחופי האוקיינוס האטלנטי.
מעשה שהיה כך היה –
יומיים אחרי שהקורונה התפרצה בישראל, בדיוק באמצע מרץ, קיבלנו הודעה ממריל מסוכנות הפונדקאות שעלינו למצוא אפוטרופוס לבן שעוד לא נולד לנו (!) כיוון שהשמיים עומדים להיסגר ולא נוכל להיכנס לארה״ב כשיגיע מועד הלידה (סוף מאי).
הכפרה לא היסס והודיע לי שבתוך 24 שעות הוא מעלה אותנו על מטוס.
נחכה ללידה שם. אח״כ נחשוב.
מאחר שאני בסה״כ בחור זורם – יש יגידו חסר עמוד שדרה ויכול להיות שהם צודקים – לא התנגדתי.
אבל אין מצב שאני טס בלי להספיק לעשות דבר אחד לפני כן:
להעביר סמרטוט על הבית.
(אני יצאתי מרחמה של השוּלה, אבל אי אפשר להוציא את השוּלה ממני)
24 שעות אח״כ השארתי בית מצוחצח למשעי רק כדי לעלות על מטוס עמוס אנשים שרובם הגדול היה ערב קודם בחתונה ההמונית בבית שמש…
בשעה שש בבוקר שעון החוף המזרחי, ירדנו רצוצים מהמטוס העמוס לעייפה, מפנטזים על ארוחת הבוקר שנאכל בדיינר של סיינפלד במנהטן רק כדי לקבל מייל נוסף ממריל שמתרה בנו לבל נישאר שנייה אחת בניו יורק כי הקורונה התפרצה גם שם.
לא זאת אף זאת, מריל סיפרה שזוג הורים שהגיעו מניו יורק, לא הורשו להיכנס ללידה.
הכצעקתה? כן!
למרות שלנו יש עוד חודשיים עד ללידה, הבנו שניו יורק לא מחכה לנו, נכנסנו חיש לאוטו שהכפרה שכר מבעוד מועד ושמנו פעמינו לפורטלנד מבלי לעצור בדרך אפילו לכוס קפה.
רק כשהגענו למיין, הוא אישר עצירה זריזה בדיינר עלוב בצד הדרך.
כשנכנסנו בשערי העוֹלב, הסתבר שגם לכאן הקורונה השיגה אותנו וגם פה, במיין המושלגת, כל המסעדות סגורות ואפשר רק לקחת טייקאווי.
לקחנו.
בשעת צהריים הגענו לדירת הAirbnb בפורטלנד הפסטורלית והמנומנמת.
עכשיו, תראו – אני לא רוצה להוציא לאף אחד את העיניים, אבל מהמרפסת של הדירה רואים את הים.
ואם יוצאים מהדירה והולכים 100 מטר, מגיעים עד לסלעים שלחופי האוקיינוס.
אז עכשיו אנחנו כאן.
מתבודדים בוולמארט.
מה אומַר, צרות העולם כולו – על כתפיי השחוחות.
נ.ב. – אם מישהו רוצה בית כשר לפסח – דברו איתי.
על הספה ברחוב שרידן 54, Casco Bay, אחרי שופינג בסופר המקומי.